טוב, חבר'ה, אני חייב לספר לכם על התקרית הזאת בים המלח שהייתה אמורה להיות יום רגוע של ציפה במים, אבל הפכה לכאוס מוחלט עם תיירים זרים שגרמו לי להיתקע שעות באמצע שום מקום. אני, בן 28, יצאתי לבד לים המלח כי שמעתי שהמים שם מרפאים הכל, ואני אחרי שבוע קשה בעבודה, חשבתי להירגע, לצוף כמו פקק, לקרוא ספר או משהו. נסעתי באוטו הישן שלי, מאזדה שתמיד עושה בעיות אבל הפעם התנהגה יפה, עצרתי בדרך לקנות מים ובננות, כי שמעתי שצריך לשתות הרבה שם בגלל החום. הגעתי לחוף, השמש קופחת, האוויר יבש כמו מדבר, ואני מורח קרם כמו אידיוט כי אני תמיד נשרף. התפשטתי לבגד ים, נכנסתי למים – וואו, זה מוזר, צף כמו בבריכת כדורים, אבל מלוח רצח, אם נכנס לך לעיניים זה שורף כמו אש.
שכבתי שם, צף, מנסה להירגע, אבל פתאום רואה קבוצת תיירים על החוף – ארבעה אנשים, שני גברים ושתי נשים, נראים אמריקאים או אירופאים, צוחקים ומצלמים סלפי. הם שכרו סירה קטנה, כזאת עם מנוע, כדי לצאת קצת למים העמוקים יותר, לראות את הנוף או משהו. אני מסתכל עליהם, הם נראים כיפיים, אחד מהם מנופף לי, צועק "היי, וואנט טו ג'וין?" באנגלית שבורה. אני, האידיוט שתמיד נופל להרפתקאות, חושב "למה לא? יהיה כיף, במקום לצוף לבד." קמתי, שחיתי אליהם, עליתי לסירה – היא קטנה, פלסטיק זול, מנוע רועש כמו טרקטור. קוראים להם ג'ון, סארה, מייק וקייט, זוגות מחו"ל, באים לישראל בפעם ראשונה, מתלהבים מהים המלח כמו ילדים.
התחלנו לשוט, המנוע רועם, המים מלוחים מתיזים, צחקנו על זה – ג'ון אמר "זה כמו ים מת, אבל חי!" ואני תרגמתי להם בדיחות ישראליות גרועות. נסענו קצת רחוק מהחוף, הנוף מדהים – הרים מסביב, שמש שוקעת, מרגיש כמו בסרט. אבל פתאום, המנוע מתחיל להשתעל, עושה רעשים מוזרים, ואנחנו מאטים. מייק, שנהג, אומר "שיט, משהו לא בסדר," מנסה להפעיל שוב, אבל כלום. הסירה נתקעת באמצע, לא זזה, ואנחנו מגלים – זה בגלל בוץ! ים המלח מלא בוץ בתחתית, והמנוע נתקע בבוץ הרך הזה, כמו ביצה. ניסינו לדחוף, אבל זה רק גרם לנו להחליק, המים מלוחים נכנסים לפה, שורפים. "פאק," אני אומר, "נתקענו כמו טמבלים."
התחלנו לצעוק לעזרה, אבל החוף רחוק, אף אחד לא שומע. הטלפונים – אות חלש, אבל הצלחנו להתקשר לשירותי חירום או משהו, הם אמרו שישלחו גרר, אבל זה ייקח זמן כי המקום מבודד. עכשיו אנחנו תקועים – שמש קופחת, חום של 40 מעלות, מים מלוחים מסביב, אין צל. שתינו את המים שהיו לנו, חלקנו בננות, ניסינו להישאר רגועים. סארה התחילה לבכות קצת, "אני לא רוצה למות כאן," וג'ון חיבק אותה, אמר "זה בסדר, זה הרפתקה." אני, מנסה להיות גיבור ישראלי, סיפרתי בדיחות – "שמעתם על הישראלי שנתקע בים המלח? הוא צף עד ירדן!" צחקנו, אבל בפנים הייתי עצבני רצח, כי איבדתי את היום הרגוע שלי.
השעות עוברות – שעה, שתיים, שלוש – אנחנו מדברים, מספרים סיפורים. ג'ון סיפר על הטיול שלהם בארה"ב, איך נתקעו בסופת שלג, קייט סיפרה על החתונה שלהם, מייק שאל אותי על ישראל, "זה תמיד ככה כאן?" אני צחקתי, "כן, תמיד הפתעות." שתינו מים לאט, ניסינו לא להתייבש, אבל החום הרג אותי, זיעה מעורבת במלח, עור דביק. פתאום, רואים סירה באופק – הגרר! הם מגיעים, גוררים אותנו חזרה, אבל לקח עוד שעה עד שהגענו לחוף. בסוף, אחרי 4 שעות, ירדנו, רגליים רועדות, אבל חיים.
יצאתי משם, נסעתי הביתה, אבל חשבתי כל הדרך – איזה יום אבוד, אבל סיפור טוב. למדתי לא להצטרף לזרים במים כל כך מהר, כי זה תמיד מסתבך. אבל מצד שני, זה היה כיף, עם כל העצבים.
זה לא נגמר כאן, כי אחרי שחזרנו קרה עוד משהו הזוי. אבל על זה בפעם הבאה. תישארו מעודכנים.
טוב, חבר'ה, כמו שאמרתי בסוף החלק הקודם, זה לא נגמר שם עם החילוץ אחרי 4 שעות של כאוס במים המלוחים. אחרי שהגרר הביא אותנו חזרה לחוף, כולנו יורדים מהסירה – רגליים רועדות, עור דביק ממלח וזיעה, פנים אדומות מהשמש. ג'ון ומייק מודים למחלצים, משלמים להם טיפ גדול כי הם אמריקאים כאלה, נדיבים, ואני עומד שם כמו אידיוט, חושב "שיט, איבדתי את כל היום הרגוע שלי." התיירים האלה, סארה וקייט, מחבקות אותי, אומרות "תודה שהיית איתנו, בלעדיך זה היה גרוע יותר," כי סיפרתי בדיחות והרגעתי אותם. אני צוחק, "כן, בלי הבדיחות הגרועות שלי הייתם בוכים." נפרדנו, הם הלכו למלון שלהם, החליפו מספרים איתי, אמרו "נתראה בארוחת ערב, נזמין אותך." אני חשבתי "למה לא? לפחות אקבל ארוחה חינם אחרי כל החרא הזה."
הלכתי לאוטו, מתניע, אבל פתאום – הרדיאטור מתחמם! שוב? חשבתי שהאוטו בסדר, אבל אחרי החום של היום, הוא התחיל לרתוח. עצרתי בצד, פותח מכסה, עשן יוצא, ואני מקלל את עצמי – "למה הצטרפתי לסירה הזאת? אם לא, הייתי כבר בבית." מתקשר לגרר שוב, אבל הם אומרים "עמוסים, ייקח שעה." אני יושב שם, ליד החוף, שמש שוקעת, אנשים חוזרים הביתה, ואני תקוע. פתאום, הטלפון מצלצל – זה ג'ון, "היי, איפה אתה? בוא למלון, נאכל יחד." אני מספר לו על האוטו, והוא צוחק, "אוקיי, נבוא לקחת אותך." אחרי חצי שעה, הם מגיעים בג'יפ השכור שלהם, לוקחים אותי למלון – מקום נחמד ליד עין גדי, עם בריכה ובר. אנחנו יושבים לארוחת ערב, אוכלים המבורגרים ושותים בירה, צוחקים על היום.
ג'ון מספר איך הם הגיעו לישראל – טיול ירח דבש כפול, שני זוגות חברים, חולמים על ים המלח מאז שראו תמונות באינסטגרם. "חשבנו שזה יהיה רומנטי," הוא אומר, וסארה צוחקת "כן, רומנטי עם בוץ וביצים." אני מספר על הטיולים שלי – איך פעם נתקעתי בגולן בגשם, ישנתי באוטו רטוב, או בטיול לדרום שפגשתי בדואים שנתנו לי תה. צחקנו המון, כאילו אנחנו חברים ותיקים. קייט שואלת "אתה תמיד לבד בטיולים?" ואני מודה "כן, אני אוהב את החופש, אבל לפעמים זה מסתבך, כמו היום." הם סיפרו על החיים שלהם – ג'ון עובד בהייטק בסן פרנסיסקו, מייק מורה, הבנות עובדות בשיווק. "ישראל מדהימה, אבל חמה רצח," אמר מייק, ואני "כן, תתייבשו כאן אם לא תשתו." שתינו עוד בירות, דיברנו על פוליטיקה – הם שאלו על המצב, אני הסברתי בקצרה, בלי להעמיק, כי מי רוצה לדבר על זה אחרי יום כזה.
אחרי הארוחה, הם הציעו להסיע אותי חזרה לאוטו, אבל הגרר כבר הגיע, תיקן לי את הרדיאטור – נוזל דלף, שילמתי הון קטן. נפרדנו בחיבוקים, הם אמרו "תבוא לבקר בארה"ב," ואני "בטח, אם לא אתקע שוב." נסעתי הביתה בלילה, הכביש ריק, מוזיקה בקולי קולות, חושב על היום – מהתכנון הרגוע, דרך הסירה שנתקעה בבוץ, החום, הצחוקים, ועד ארוחת ערב עם זרים שהפכו לחברים. איבדתי את היום, אבל זכיתי בסיפור טוב, ובחברים חדשים. למדתי לא להצטרף לזרים במים כל כך מהר, כי זה יכול להפוך יום פשוט לכאוס, אבל מצד שני, זה מה שהופך את החיים למעניינים.
עכשיו, כשאני בבית, שותה בירה קרה, אני צוחק על זה – ים המלח, שמבטיח ריפוי, אבל גרם לי כאב ראש. פעם הבאה אשאר על החוף, בלי סירות. אבל בטוח לא אפסיק לטייל – זה בגנים שלי. תישארו איתי, חבר'ה, יש עוד סיפורים.
זה היה הזוי, אבל בדרך הביתה קרה עוד משהו הקשור. על זה בחלק הבא.
טוב, חבר'ה, אם חשבתם שהסיפור נגמר עם ארוחת הערב ההיא במלון והנסיעה חזרה הביתה באוטו המתוקן, אז תחשבו שוב – כי כמו תמיד, החיים שלי הם כמו קומדיה ארוכה עם סוף מפתיע, ויש עוד תפנית הקשורה לתקרית ההיא בים המלח. למחרת בבוקר, אחרי שישנתי כמו מת בדירה שלי בתל אביב, קמתי עם כאב ראש קל מהבירות של אתמול וגוף דביק עדיין מהמלח. שתיתי קפה חזק, פתחתי את הטלפון, וראיתי הודעה מג'ון: "היי, אנחנו עדיין בארץ, אולי ניפגש שוב? תודה על אתמול." אני חייכתי, חשבתי – וואלה, למה לא? הם נחמדים, וזה לא כל יום פוגשים תיירים שנתקעים איתך בסירה. עניתי "בטח, אני בעבודה אבל בערב פנוי, בואו לתל אביב." הם הסכימו, סגרנו לפגוש בפאב ליד שוק הכרמל, מקום עם בירה זולה ואווירה טובה.
במשך היום, בעבודה – אני פרילנסר, יושב מול מחשב, כותב קוד או משהו דיגיטלי משעמם – חשבתי על כל הסיפור. איך הגעתי לים המלח לבד, פגשתי אותם, הצטרפתי לסירה הקטנה ההיא, והכל הלך לעזאזל בגלל הבוץ. נזכרתי בפרטים – השמש הקופחת, החום שגורם לך להזיע כמו חזיר, המים המלוחים ששורפים אם נכנסים לפה. כשהמנוע נתקע, מייק ניסה לתקן, אבל רק גרם לבוץ להתפזר, הסירה שקעה קצת, ואנחנו צעקנו כמו משוגעים. סארה בכתה, קייט ניסתה להרגיע אותה, ג'ון צילם וידאו "לזיכרון", ואני סיפרתי בדיחות גרועות כדי לא להשתגע. "שמעתם על התייר שנתקע בים המלח? הוא הפך למלפפון חמוץ!" צחקנו, אבל זה היה עצבים, כי השעות עברו, מים נגמרו, והגרר בא באיחור. כשהגיעו, גררו אותנו לאט, המים מתיזים, הגענו לחוף כמו ניצולים מסרט אסונות.
עכשיו, בערב, נפגשנו בפאב – הם הגיעו במונית, נראים שזופים ומאושרים, כאילו התקרית לא קרתה. הזמנו בירות, פיצות, והתחלנו לדבר. ג'ון אמר "אתה יודע, זה היה היום הכי טוב בטיול, בגללך." אני צחקתי, "כן, כי נתקענו כמו אידיוטים." הם סיפרו על ההמשך שלהם – הלכו למצדה, ראו את המדבר, אבל כל הזמן דיברו על ים המלח כ"ההרפתקה". קייט הראתה לי תמונות – אנחנו בסירה, פנים אדומות, צוחקים. "זה יהיה הסיפור שלנו לחברים," אמרה. אני סיפרתי על החיים שלי – איך אני נוסע לבד כי אני לא סובל שגרה, אבל תמיד נופל למצבים הזויים, כמו פעם שנתקעתי באילת עם אוטו שבור, ישנתי על החוף עם חול בכל מקום. צחקנו, שתינו עוד, והפאב התמלא באנשים, מוזיקה בקולי קולות.
פתאום, מייק אומר "שמע, אנחנו רוצים להחזיר לך – על העזרה, על הצחוקים." הם מוציאים כסף, רוצים לשלם לי על "המדריך הפרטי", אבל אני מסרב, "לא, זה היה כיף, אל תהיו כאלה אמריקאים." צחקנו, אבל הם מתעקשים, בסוף קונים עוד סיבוב בירות. דיברנו על הכל – על ארה"ב, איך שם הכל גדול אבל משעמם, כאן הכל קטן אבל מלא הפתעות. סארה סיפרה על העבודה שלה, מורה, חולמת לטייל יותר, ואני אמרתי "כן, אבל אל תצטרפו לסירות זרות." זה הפך לערב ארוך, שתינו יותר מדי, רקדנו קצת עם המוזיקה, כאילו אנחנו חברים מילדות. בסוף, הם לקחו מונית לשדה התעופה, כי הטיסה שלהם למחרת, נפרדנו בחיבוקים, "תישאר בקשר," אמר ג'ון, ואני "בטח, תשלחו תמונות."
נסעתי הביתה ברגל, כי שתיתי, הרחובות של תל אביב חיים, אנשים צוחקים, ואני חושב – איזה סיפור, מהתקרית בים המלח, דרך הנתקעות, ארוחת ערב, ועכשיו ערב עם חברים חדשים. איבדתי יום, אבל זכיתי בקשרים, בסיפורים. למדתי לא להצטרף לזרים במים כל כך מהר, כי זה יכול להסתבך, אבל מצד שני, זה מביא אנשים לחיים שלך. אם לא הם, הייתי לבד, משעמם. עכשיו, כשאני בבית, פותח בירה אחרונה, אני צוחק על זה – ים המלח, שמבטיח שלווה, אבל נתן לי כאוס וכיף. פעם הבאה אהיה זהיר יותר, אשאר על החוף, אבל בטוח לא אפסיק להרפתקאות – זה מה ששומר אותי חי.
בואו נדבר על ים המלח עצמו – המקום הזה, עם המים המלוחים, הנוף המדברי, תמיד מביא לי צרות, אבל יפה רצח. פעם קודמת צפתי שם שעות, יצאתי כמו זקן מקומט, אבל הפעם עם תיירים – זה היה שונה. הבוץ בתחתית, שנתקעים בו, זה סיוט, אבל למדתי משהו – תמיד תביא מים נוספים, ותבדוק את הסירה לפני. ג'ון וחבר'ה, אם אתם קוראים את זה, תודה על ההרפתקה. אולי ניפגש שוב, בארה"ב או כאן. החיים, חבר'ה, הם כמו ים המלח – מלוחים, אבל צפים בהם.
זה היה התקרית ההיא, עם כל התפניות – נתקעות, צחוקים, חברים. אם יש לכם סיפורים דומים, תכתבו בתגובות. אני ממשיך לנסוע, מי יודע מה יקרה בפעם הבאה. תישארו איתי.
