טוב, חבר'ה, אני חייב לספר לכם על הדירה הזאת באשקלון שהייתה אמורה להיות מפגש רגיל, אבל הפכה למשהו מצחיק ומביך לגמרי, עם כל מיני תפניות שגרמו לי לצחוק על עצמי כל הדרך הביתה. אני, בן 29, נסעתי לאשקלון לענייני עבודה – פגישה קצרה בבוקר, אבל החלטתי להישאר קצת כי שמעתי שיש שם חופים נחמדים. בערב, הרגשתי קצת בודד, אז פתחתי את האתר הזה עם מודעות לדירות דיסקרטיות, חיפשתי משהו באזור. ראיתי מודעה של בחורה, נראית חמודה בתמונות – שיער חום, חיוך גדול, כתבה "דירה פרטית באשקלון, בוא להנות". שלחתי הודעה, סגרנו מחיר, והיא שלחה לי כתובת – רחוב שקט בשכונה רגילה, לא משהו מפחיד, אבל גם לא יוקרתי. חשבתי לעצמי, "טוב, לפחות לא בשכונה סטריימנית כמו פעם בתל אביב."
נסעתי לשם, חניתי קצת רחוק כדי לא למשוך תשומת לב, כמו תמיד. השכונה נראתה בסדר – בניינים ישנים אבל מטופחים, אנשים הולכים עם כלבים, ילדים משחקים בחוץ. לא משהו שצועק "דירה דיסקרטית", מה שטוב, כי אני שונא כשזה נראה כמו מקום מפוקפק. דפקתי בדלת, והיא פתחה – בחורה בת 25 בערך, נראית כמו בתמונות, לבושה בחלוק קצר, חייכה ואמרה "היי, בוא תיכנס." נכנסתי, והנה ההפתעה – הדירה הייתה ישנה כמו משנות ה-70 או 80, עם טפטים מצחיקים כאלה, פרחים ענקיים בצבעים זוהרים, כאילו מישהו עיצב את זה בהשראת סרטים ישנים. הרצפה חורקת, הספה נראית כמו משהו מסבתא, ויש ריח חזק של בישולים – כמו כרוב או משהו, כאילו מישהו בישל כאן צהריים לפני שעה.
היא ראתה את הפרצוף שלי, צחקה ואמרה "כן, זה לא ארמון, אבל זה דיסקרטי, אף אחד לא שם לב." אני צחקתי חזרה, אמרתי "טוב, כל עוד המיטה לא מתפרקת." הלכנו לחדר השינה, שהיה קטן, עם מיטה זוגית ישנה, מזרן רך מדי, ווילונות דהויים. הריח שם היה חזק יותר, כאילו מישהו עישן כאן פעם, מעורבב עם ריח של אוכל. התחלנו להתפשט, היא נישקה אותי, ידיים בכל מקום, אבל כבר מההתחלה שמתי לב שהרהיטים חורקים – המיטה עושה רעש בכל תזוזה, כמו בסרט קומדיה. היא עלתה עליי, התחלנו לזוז, והמיטה חרקה כמו משהו שבור, "קרק קרק" בכל דחיפה. צחקתי, אמרתי "שיט, זה נשמע כמו דלת ישנה," והיא עצרה, צחקה גם, "כן, זה קורה כאן, תתרגל."
ניסינו להמשיך, היא ירדה עליי, פה חם ורטוב, יודעת מה היא עושה, מלקקת ומצצת חזק, אבל כל פעם שהזזתי את הראש, הכרית עשתה רעש מוזר, כמו ניילון זול. אני קשה, נכנסתי אליה, דוגי סטייל, אבל הרצפה חורקת מתחתינו, והטפטים האלה מסביב – פרחים ענקיים, נראים כמו עיניים שמסתכלות עלינו. היא גנחה, "כן, תמשיך," אבל פתאום שמענו רעש מהמטבח – כאילו משהו נפל, אולי חתול או משהו. עצרנו, היא קמה לבדוק, חוזרת צוחקת "זה הסיר מהצהריים, שכחתי להוריד." צחקנו כמו משוגעים, אבל זה הרס את הריכוז. ניסינו שוב, היא רכבה עליי, קופצת, אבל המיטה חרקה כל כך חזק שנשמע כמו מוזיקה, "קרק קרק קרק", ואני לא יכולתי להפסיק לצחוק.
בסוף, הפסקנו מצחוק, לא גמרתי כמו שצריך, סתם שכבנו שם, צוחקים על הדירה הזאת. היא אמרה "סליחה, זה לא תמיד ככה, אבל היום זה מצחיק." אני אמרתי "לא נורא, זה זיכרון טוב, לפחות לא משעמם." התלבשתי, שילמתי, יצאתי משם עם חיוך, אבל חשבתי כל הדרך – איך דירה כזאת משנה הכל, ממפגש סקסי למשהו קומי. למדתי לבדוק ביקורות לפני, כי אם הייתי יודע, אולי הייתי בוחר מקום אחר. אבל מצד שני, זה היה כיף, עם כל החריקות.
זה לא נגמר כאן, כי בדרך חזרה קרה עוד משהו הזוי. אבל על זה בחלק הבא. תישארו מעודכנים.
טוב, חבר'ה, כמו שאמרתי בסוף החלק הקודם, זה לא נגמר שם עם הצחוקים בדירה והיציאה בלי לסיים כמו שצריך. אחרי שיצאתי מהדירה ההיא באשקלון, עם החיוך על הפנים אבל קצת תסכול בגוף, נכנסתי לאוטו ונסעתי חזרה לכיוון תל אביב. השעה הייתה מאוחרת, הרחובות שקטים, ואני חושב לעצמי – וואו, איזה ערב הזוי, הדירה הזאת עם הטפטים המצחיקים והחריקות הפכה הכל לקומדיה. אבל מצד שני, זה היה כיף, כי בדרך כלל כאלה מפגשים הם סתם עסקים, ופה לפחות צחקנו כמו חברים. הבחורה, קוראים לה מיה, אמרה לי בדלת "סליחה על הדירה, פעם הבאה אשדרג," ואני צחקתי, "כן, תקני מיטה חדשה." נפרדנו בנשיקה על הלחי, ואני ירדתי במדרגות, מריח את הריח של הבישולים עדיין על הבגדים.
בדרך, עצרתי בתחנת דלק לקנות קפה, כי הייתי צריך להתעורר – הנסיעה ארוכה, ואני עייף מהצחוקים והניסיונות הכושלים. שתיתי את הקפה השרוף הזה, הסתכלתי על הטלפון, וראיתי הודעה ממנה: "היי, מצטערת על החריקות, אבל היה מצחיק. אם אתה רוצה, תחזור מתישהו." אני חייכתי, עניתי "בטח, אבל רק אם תשמני את המיטה." צחקתי לבד באוטו, כי זה היה הזוי – ממפגש ליווי למשהו כמו צ'אט עם חברה. המשכתי לנסוע, אבל פתאום האוטו עושה רעש מוזר – שוב? חשבתי שזה מהדירה, אבל לא, זה הצמיג. עצרתי בצד, בודק, ורואה שהוא שטוח. שיט, עכשיו באמצע שום מקום, ליד אשקלון, בלילה.
מתקשר לגרר, אבל הם אומרים שזה ייקח שעה. אני יושב באוטו, חושב על הערב – איך הגעתי לשם בכלל? ראיתי מודעה, נראתה בסדר, אבל לא בדקתי ביקורות. אם הייתי קורא, אולי הייתי יודע על הדירה הישנה הזאת, עם הרהיטים החורקים והריחות. אבל מצד שני, זה הפך את זה למשהו מיוחד – במקום סקס רגיל, קיבלתי סטנדאפ. נזכרתי בפרטים: איך התחלנו, היא נישקה אותי חזק, ידיים על הגוף, אבל כל תזוזה – חרק חרק. כשהיא רכבה עליי, זה נשמע כמו תזמורת, ואני לא יכולתי להתרכז, רק לצחוק. היא עצרה, אמרה "מה קרה?" ואני "המיטה שרה לנו." צחקנו עד דמעות, ניסינו על הרצפה, אבל שם הרצפה חורקה עוד יותר, והטפטים האלה – פרחים ענקיים, נראים כמו קרקס.
בסוף, הגרר הגיע, בחור צעיר, צחק כשסיפרתי לו בקצרה למה אני כאן. "אשקלון, אה? יש כאן דירות כאלה," הוא אמר. גרר אותי למוסך לילה, תיקנו את הצמיג תוך חצי שעה, שילמתי הון קטן. בדרך חזרה, שוב הודעה ממיה: "נתקעת? אני יכולה לבוא לעזור." צחקתי, עניתי "לא, תודה, אבל תשמרי על הדירה." זה הפך לשיחה – היא סיפרה על עצמה, בת 25, עולה מרוסיה, עובדת ככה כי צריכה כסף ללימודים. "הדירה זולה, אבל ישנה," היא הודתה. אני סיפרתי על הטיולים שלי, איך תמיד נופל למצבים כאלה. דיברנו על החיים, על צחוקים במצבים מביכים.
הגעתי הביתה מאוחר, זרקתי את עצמי על המיטה – המיטה שלי, בלי חריקות. אבל לא נרדמתי מיד, חשבתי על זה – איך דירה כזאת משנה הכל. אם זה היה מקום נורמלי, זה היה סתם זיון טוב, אבל פה זה היה מצחיק, זיכרון שיישאר. למדתי לבדוק ביקורות, כי בפעם הבאה אני לא רוצה קומדיה כזאת. אבל מצד שני, זה היה כיף, כי החיים צריכים צחוק. אולי אחזור אליה, אבל רק אם היא משדרגת את הדירה.
זה היה הערב ההוא, עם כל ההפתעות. אבל ביום למחרת קרה עוד משהו הקשור. על זה בחלק הבא. תישארו איתי.
טוב, חבר'ה, אם חשבתם שהסיפור נגמר עם הנסיעה חזרה הביתה וההודעות ממיה, אז תחשבו שוב – כי כמו תמיד, החיים שלי הם כמו קומדיה גרועה, ויש עוד תפנית הקשורה לדירה ההיא באשקלון. למחרת בבוקר, אחרי שישנתי כמו מת, קמתי עם כאב ראש קל מהקפה השרוף ומהצחוקים של אתמול. שתיתי קפה נורמלי בבית, פתחתי את הטלפון, וראיתי עוד הודעה ממיה: "היי, אתה זוכר את הדירה? יש לי הצעה – אם אתה רוצה, בוא שוב, אבל הפעם אני אשדרג את החוויה, בלי חריקות." אני צחקתי לבד במטבח, חשבתי – וואלה, למה לא? אני באשקלון שוב בעוד יומיים לעבודה, אולי אקפוץ. עניתי לה "טוב, אבל תבטיחי מיטה שקטה," והיא שלחה אימוג'י צוחק, "מבטיחה, אני אשמן הכל."
שני ימים אחרי, אני שוב באשקלון – אותה שכונה שקטה, בניינים ישנים אבל רגילים, אנשים הולכים לעבודה, כלבים נובחים. חניתי באותו מקום, דפקתי בדלת, והיא פתחה עם חיוך גדול, לבושה בג'ינס וחולצה, לא בחלוק כמו בפעם הקודמת. "בוא, תראה מה עשיתי," היא אמרה, מושכת אותי פנימה. הדירה אותה דירה – הטפטים הפרחוניים הענקיים עדיין שם, נראים כמו משהו מסרט אימה קומי, הריח של בישולים עדיין באוויר, אבל הפעם פחות חזק, אולי היא בישלה משהו קל. הלכנו לחדר, והמיטה – היא שמה שמן על הרגליים, או משהו, כי היא אמרה "ניסיתי לתקן, בוא נבדוק." צחקנו, התחלנו להתפשט, והפעם זה זרם יותר טוב.
היא נישקה אותי חזק, ידיים על הגוף, הפשיטה אותי מהר, ואני אותה – גוף נחמד, לא מושלם אבל חמוד, עם קעקוע קטן על הבטן. ירדתי לה, ליקקתי אותה לאט, היא גנחה "כן, ככה, אל תפסיק," אבל פתאום – חרק! המיטה עדיין חורקת, אבל פחות. צחקנו קצת, אבל המשכנו. היא ירדה עליי, פה חם, מצצת חזק, משחקת עם הלשון, מסתכלת לי בעיניים. "עכשיו בלי רעש?" שאלתי, והיא ענתה עם הזין בפה, "כמעט." נכנסתי אליה, דחפתי עמוק, היא התפתלה, אבל כל דחיפה – קרק קטן. זה היה מצחיק, אבל הפעם לא הפסקנו – המשכנו, שינינו תנוחות, דוגי על הרצפה כדי להימנע מהמיטה, אבל הרצפה חורקה עוד יותר, נשמע כמו רעידת אדמה קלה. "שיט, הדירה הזאת רדופה," אמרתי, והיא צחקה חזק, "כן, רוחות משנות ה-80."
בסוף, גמרתי חזק, היא גנחה אחריי, שכבנו מזיעים על המזרן הרך מדי, צוחקים על הכל. "זה לא מושלם, אבל כיף," היא אמרה, ואני "כן, כמו החיים שלי – תמיד עם תקלות." דיברנו קצת – היא סיפרה על עצמה יותר, איך הגיעה לאשקלון מחיפה, עובדת ככה כי הלימודים יקרים, חולמת להיות מעצבת. "הדירה זולה, אבל אני אשנה אותה יום אחד," היא אמרה. אני סיפרתי על הטיולים שלי, איך תמיד נתקע באוטו או במצבים הזויים, כמו כאן. "אתה צריך בית נורמלי," היא צחקה, "לא דירות כאלה." קמתי, התלבשתי, שילמתי, אבל הפעם הוספתי טיפ, "על השדרוג."
יצאתי משם, נסעתי חזרה, אבל בדרך חשבתי על זה – איך דירה ישנה כזאת, עם טפטים מצחיקים וריחות בישולים, יכולה להפוך מפגש סקסי למשהו קומי ומקרב. אם זה היה מקום יוקרתי, זה היה סתם עסקים, אבל כאן זה היה אמיתי יותר, עם צחוקים ושיחות. למדתי לבדוק ביקורות, כי בפעם הבאה אני רוצה משהו נורמלי, אבל מצד שני, זה זיכרון טוב – כל פעם שאני חושב על אשקלון, אני צוחק. אולי אחזור אליה שוב, לראות אם היא תיקנה את המיטה, או סתם לשתות קפה ולהיזכר.
עכשיו, בואו נדבר על השכונה – אשקלון, שכונה רגילה, לא סטריימנית כמו כמה מקומות בתל אביב שנתקעתי בהם פעם, עם מכוניות חונות בצד, אנשים זקנים יושבים על ספסלים. זה דיסקרטי, כי אף אחד לא שם לב למי נכנס ויוצא, אבל בפנים – הפתעה. הטפטים האלה, פרחים זוהרים, נראים כמו משהו מסבתא שלי, והריח – כאילו מישהו בישל קציצות כל היום. זה השפיע על הכל, כי במקום להתרכז בסקס, התרכזנו בצחוקים. פעם ראשונה זה הרס, פעם שנייה זה שיפר. אולי זה הסוד – לקחת את התקלות ולהפוך אותן לכיף.
זה היה הסיפור עם הדירה המוזרה, חבר'ה. צחוקים, חריקות, סקס לא מושלם אבל זיכרון גדול. אם יש לכם סיפורים דומים, תכתבו בתגובות – איזה דירות הזויות פגשתם? אני ממשיך לנסוע, מי יודע מה יקרה בפעם הבאה, אולי דירה עם רוחות אמיתיות. תישארו איתי, יש עוד הרבה כאלה.
